בהתחלה התקשוב הגיע, ציוד נוצץ והמון הבטחות. התלהבנו, יזמנו… לאט לאט יש ירידה. התאכזבנו לראות שדברים נתקעים. לפעמים אלו מורים מהצוות שנרתעים מלהתנסות, לפעמים הצטברות מתישה של תקלות בציוד. לפעמים השימוש בכלים הנוצצים גורם לנו לבזבז המון זמן בהכנה, ובסוף גוזלים זמן יקר ומיותר מהשיעור, לעומת התועלת שלהם שאינה מורגשת. משקיעים באתר אבל לא מספיק אנשים נעזרים בו. וכן הלאה.
אווירה זו חוזרת ומהדהדת לא רק במוסדות בהם התקשוב מקרטע עד בלתי קיים, אלא גם במקומות שנהנים מרכז פעיל ומנוסה, הנהלה מפרגנת וצוות מגוייס. הסוס קצת נגמר…
מה עושים עכשיו?
התקשוב כבר הפך לחלק מההתנהלות היומיומית, וזה כבר טוב. גם המורים הכי סרבנים יבואו בטענות אם המקרן לא יעבוד יום אחד, או האינטרנט יבגוד. סימן שהם משתמשים, לא? התפיסות משתנות לאיטן בלי שנשים לב. עדיין יש פער בין הרצוי (– תלמידים יוצרים תוכן איכותי בשיתופיות, משתתפים פעילים בדיוני רשת, מעלים תוצרים ופועלים ביחידות תוכן כייפיות ומלאות ערך בקצב מותאם אישית), לבין המצוי (– בעיקר מצגות פשוטות וסרטונים, עדיין דפי עבודה, שיבושים בציוד ואי שליטה בכלים פשוטים, אוריינות מחשב וטכנולוגיה נמוכה).
אבל עיקר הבעיה נעוץ ביחס כלפי נושא התקשוב. החשש (כי לא שמים לב כמה התקדמו כבר, כמה הצטמצמו התקלות, כמה התלמידים והמורים כבר התרגלו לעבודה המתוקשבת) וההתנגדות (יחס למסך כגורם שלילי, בלי לחדד איזה שימוש נעשה בו – צריכה או יצירה, בילוי או למידה) לא נחלשים, ולעיתים קרובות משתמשים בהם כהצדקה לאי שימוש במסווה אידיאולוגי.
בעיה אמיתית נוספת היא המחסור בפלטפורמה נוחה ומתאימה לארגון ושיתוף חומרי הלמידה, שתאפשר לחסוך משאבים באיתור תוכן לימודי מתוקשב ותאפשר לזהות תוכן איכותי יותר בזכות דירוג עמיתים. גוגל גרופס וקבוצות פייסבוק אינן נותנות מענה לצורך, שכן התוכן אינו מאורגן.