עומדים בפתחה של שנת לימודים חדשה. נותרו ימים ספורים, במהלכם אני מנסה למצוא את הזמן לעבור בין הכיתות, להתחבר למקרנים, לבדוק כבלים (תמיד יש שניים שנצבעים בסיד בטעות :() ולהשמיע שיר בקולי קולות, לראות שמערכת השמע עובדת. נשמע כיף?
בשנה שעברה נאבקתי לקרוא לטכנאי מטעם טלקוד, חברה שחתומה על חוזה ל5 שנים (!) עם משרד החינוך, בתור ספקי שירות טכנאים לבתי הספר. מה צר שה”שמיכה” מכסה רק חצי ממחשבי המורים, רק שני שליש מהעמדות במעבדת מחשבים ורק מדפסת אחת. תארו לכם את המתח שנוצר בגלל החלוקה הלא הוגנת הזאת. גם כאשר פותחים קריאה (גם אני לא מבינה למה שיחה פשוטה להזמין טכנאי אורכת 11 דקות. מדדתי) יש טווח רחב של תקלות שהם לא מתקנים, בתירוצים מגוונים. יכול להיות שההסברים נכונים ומוצדקים, אבל לא אכפת לי. אני צריכה שהציוד יעבוד!
מה שקורה בפועל הוא הכפלת העבודה לי כרכזת תקשוב. בשנה שעברה הגעתי יום נוסף בחופש כדי לעבור ולבדוק הכל, ולמחרת הגיע הטכנאי וטיפל בחלק מהקריאות (הוא אדם נחמד, והכל, אבל הגדרת המשימה שלו סותרת את הצורך של בית הספר). עקבתי אחרי פעולותיו בדריכות ולמדתי. במהלך השנה טיפלתי בלא מעט תקלות בעצמי, על סמך מה שראיתי אותו מבצע, והייתי גאה בעצמי.
אך האם לקיחת האחריות על עצמי היא מהלך חיובי? לא בטוחה. כי זמן הטיפול בתקלות השוטפות בא על חשבון עבודתי כרכזת, ומסמן אותי כפותרת בעיות טכניות (ואין מה לעשות. אני עושה את זה הרבה פחות טוב מטכנאי אמיתי. יותר זמן ופחות תועלת) ולא במקום האמיתי – מקדמת פדגוגיה מתוקשבת. מורים פונים אלי בהפסקה לסדר להם משהו באנטיוירוס (טלקוד אמורים לטפל גם בתחזוקה. לא קורה) או בדפדפן או בחיבורים… ציוד מחשבים זה ככה. לא ממש נשאר זמן להתייעץ איזה משחק יתאים למשימה מקוונת, ולשתף איך היה השיעור השיתופי. מורה שמתוסכל כי לא הצלחתי לסדר לו את השיבושים בציוד שמע, לא יהיה ממש נלהב להצטרף ליוזמה שאני מנסה לקדם ולהשקיע ברצף למידה למשל.
מבאס.
אריזות חדשות – תיק תקשוב וTOP 7
שני פרוייקטים של איסוף שהשתתפתי בהם יחד עם מדריכי תקשוב נוספים במחוז ירושלים, ובעיקר עם
