השבוע פרסמתי שני דברים: סדר גודל, מרחב למידה שלם לכיתה ז' בחקר החומר, וסירקוני, כלי עזר טכנולוגי שמלווה אותו. הם נולדו מעבודה אינטנסיבית עם הסוכנים האישיים החדשים, אינסטינקט וטאב, ובא לי לספר איך זה קרה, כולל ההחלטות הלא טכנולוגיות.
נתחיל בחשש
לפני חודש וחצי שמעתי על אינסטינקט בקבוצות, ומיד הרמתי דגלים אדומים. ברגע שהבנתי איזה פעולות מצפים מהסוכן לעשות ומה הסכנות בצורת העבודה הרגילה, התחשבתי בכך שאם נותנים לו גישה ליומן, למייל ולדרייב כדי שיסדר ויארגן הכל, אנחנו חושפים המון דאטה. מסמכי הפרטיות של החברה אמרו שאי אפשר למחוק את הנתונים משם ושהם עשויים להתאמן על התוכן שלך. היו דוגמאות של רכישות שקשה היה לבטל, פעולות שהסוכן יזם בלי שהתכוונו, ואפילו ניסיונות פריצה בהודעות מייל שנשלחו אליו עם משימה. נכון, בתוך שבוע-שבועיים ניסוחי האבטחה השתפרו, אבל אנחנו כבר היינו עם דגלי זהירות מורמים, ובצדק.
כמי שמדריכה מורים, ההחלטה שלי הייתה ברורה: לא נותנים גישה לשום נכס, וכך אני גם מדריכה. במייל יש המון מידע, ובדרייב יש הרבה דברים שאתה אפילו לא זוכר ששמת שם. הכלל שלי: כל מה שאני נותנת לסוכן, אני מתייחסת אליו כאילו הוא פתוח לרשת.
ומה כן?
המסקנה ההגיונית הייתה: אם אי אפשר לתת לו לנהל את היומן והמיילים, בואו ניתן לו ליצור חומרים. אין שם מידע רגיש ואין בעיה שהוא ייחשף. התחלתי ממצגות, כמו שראיתי אצל עמיתים. נטלי, למשל, יצרה מצגות מאוד יפות. השתמשתי בו גם לתזכורות במהלך היום, לתמונה יפה או קטע יפה, ולאט לאט הבנתי מה היכולות שלו.
כשטאב הגיע
עד שטאב הגיע, כבר הייתי מוכנה. השוויתי יכולות וראיתי שלושה יתרונות:
- הוא מרים טלפון. כמעט לא השתמשתי בזה. אני לא אוהבת להתקשר לאנשים, ובטח לא להסתער עליהם עם הבוט שלי.
- הוא מייצר אנימציה וסרטונים. כאן הייתה ליגה חדשה. הוא יוצר את הקטעים, מחבר אותם, מוסיף קריינות ומדייק, ולי נשאר רק לתת לו משפט. מכסת האנימציה היומית היא בערך שלוש דקות. מי שניסה פעם לחבר חתיכות של סרטונים בכלים אחרים מכיר את התוצאה: דמות לא עקבית, סרטון לא קוהרנטי. פתאום קיבלתי סרטון שלם שעוזר להסביר מושג לתלמידים מבחינה פדגוגית.
- הוא בונה אתרים. גם אינסטינקט יודע, אבל הטעינה איטית והתצוגה בסיסית. טאב בונה אתרים עם דאטהבייס, עם נראות מדהימה ועם פריסות מורכבות ומגוונות, פחות או יותר כל מה שאפשר לבקש.
את היתרון השלישי הבנתי באמת רק אחרי שראיתי את עיר האנרגיה של נטלי יחיעם. פתאום ראיתי איך משולבים שם מדיה, תמונות, רקעים ודמויות, ולא עוד אימוג'ים בקנבס או ארטיפקט, או תמונות אקראיות מהרשת, מהסוג שבו ליד הפאי מופיעה תמונה של פיצה. בחופש הגדול בניתי עיר אנרגיה משלי עם קלוד, השקעתי בה הרבה זמן, והיא יצאה הרבה פחות יפה ממה שנטלי הרכיבה תוך שעות ספורות. התוצר שלה הראה לי את הפוטנציאל.
הסרטונים: מסדרה של 16 ועד גלובוס
התחלתי מפלמינג, ואז עלה לי רעיון: יש לי הרבה מחשבות על האופן שבו תלמידים לומדים שיטה מדעית, בקרה, חזרות, משתנה תלוי ובלתי תלוי, בצורה טכנית ושינונית, במקום להבין מבפנים למה חזרות וסטטיסטיקה כל כך חשובות ולמה חשוב להטיל ספק. אז בנינו סדרה של 16 סרטונים על ניסויים מסביב לעולם. בגלל מכסת האנימציה, טאב עבד בסדרתיות: כשהמכסה נגמרת הוא מחכה, וכשהיא מתחדשת עובר לסרטון הבא. הסדרתיות הזאת מאוד הרשימה אותי.
ובדרך קרו דברים נחמדים. בסרטון החמישי בערך שמתי לב שאין מוזיקה, וטאב הוסיף מוזיקה לכל הסרטונים בבת אחת, גם לאלה שכבר סיימנו. הוא יכול לחזור לכל דבר שהוא יצר. העליתי את הסרטונים ליוטיוב, ואז התעוררה בעיה: הוואטסאפ שלי התמלא בגרסאות חוזרות של סרטונים. אז ביקשתי מטאב לבנות לי "דרייב" משלי, אתר עם אחסון, שבו אני רואה את הסרטונים, מקבלת עדכון כשיש חדש, ומשם גם מגבה ומורידה קבצים. זה התרחב לפרויקטים וקבצי קוד, ואפילו הכנתי סקיל סביב זה.
היו גם כשלים. הקריינות בעברית הייתה מלאה בטעויות הגייה, ובהתחלה ישבתי על כל סרטון והקלטתי לו מחדש 9-10 מילים לתיקון. הפתרון בא מחיבור בין שני הבוטים: אינסטינקט מייצר אודיו טוב יותר בעברית, אז אמרתי לטאב להעביר לו את יצירת הקטעים, והם מתכתבים ביניהם במייל. היום בסרטון של שלוש דקות יש טעות אחת או שתיים, ואני מרוצה.
אז התחילה ההשראה. בכל סרטון נאמר מקום ושנה בהתחלה: ניו יורק 1979, ברצלונה 1023, קהיר… ופתאום זה הדליק לי נורה: זה לא פלייליסט, זה גלובוס וציר זמן. ביקשתי מטאב לבנות גלובוס, עם רקע של אלמנטים מדעיים, ולמטה ציר זמן שעליו מסודרים הניסויים. כשראיתי שכמעט כל הניסויים אירופאיים, ביקשתי עוד מארצות ערב ומרוסיה, כדי שיהיה באמת מעניין להסתובב על הגלובוס ולמצוא עוד נקודות. התגובות כשהפצתי היו אדירות. כבר נולדו בעקבותיו גלובוסים של אחרים: גלובוס שמחזיק סיפור ילדים, וגלובוס שמציג את חכמי הדורות לאורך ההיסטוריה, שבעלי בנה ופרסם אפילו לפני שאני סיימתי את שלי, כי אני עבדתי על הסרטונים לאט.
ממעבדת הבלש לסדר גודל
לא רציתי שתלמידים יצפו בסרטון של דקה וחצי ויישארו עם אשליית הבנה. אז בנינו יחד את מעבדת הבלש הראשונה, סביב הניסוי של זמלווייס, סיפור חזק שקראתי עליו בספר. התלמידים נכנסים לעומק, חווים את הדילמה, מבודדים משתנים, מריצים את הניסוי לתקופה, מסיקים מסקנה, בודקים עובדות, בוחרים את התובנה החזקה ביותר ומציגים אותה להנהלת בית החולים. כבר קשה לי להגיד מה היה הרעיון שלי ומה של טאב, אבל התוצר היה מדהים. זה לא עוד לומדה של "תתאימו מושג לתרגום שלו ובסוף קונפטי", אלא צורת למידה חקרנית וחווייתית. מאז הוספנו עוד שלוש מעבדות, וזה פשוט כל כך קל.
ואז הגיעה ההבנה הגדולה: אם בניתי סדרה של 16 סרטונים על נושא אחד, אפשר לגלגל את זה על שנה שלמה. כבר היתה לי פריסה שנתית לכיתה ז', עבדתי עליה עם קלוד לפי תוכנית הלימודים, מחולקת ל-40 שבועות (חלקם הרחבה והעשרה שאפשר לדלג עליהם). בכל שבוע מוגדרים הנושא, הרמה, המיסקונספציות לטיפול וההתנסויות, חובה או רשות. ניסחתי את זה כשבועות ולא כשיעורים, כי לכל מורה יש מספר שעות אחר, והוא יוכל להעמיק יותר או פחות לפי מה שיש לו.
ככה נולד סדר גודל: עמוד אחד שמחזיק את כל פריסת השנה ברשת כרטיסים. בכל כרטיס יש סרטון, דף עבודה, מערך שיעור, סט שאלות לפתיחה או לסיכום (כדי להיזכר במה שלמדו קודם), ובחלק מהשיעורים הדמיה. הדמויות מאיה הסקרנית וטליל החלקיק (בכיתה ז' עדיין לא אטומים ומולקולות), מובילות את הלמידה. הסרטונים הראשונים יצאו דידקטיים, משעממים ותבניתיים, וצעקתי על טאב והסברתי מה צריך, עד שגיבשנו סגנון עם פאנץ' ואווירה משעשעת. מאיה מתערבת עם אחיה על שטויות, והיא כל הזמן לומדת, אבל אף פעם לא ברצינות מוגזמת.
כשהוספנו הדמיות, ביקשתי מטאב לבדוק באתר של PhET אילו מהן שוות ורלוונטיות. התחלנו מלחץ גז, הדמיה קלאסית. ב-PhET הכל מינימליסטי כי אדם כתב כל תו בקוד, אבל כאן אפשר הרבה יותר: רקע, פריסה, ושלושה מסלולים: חופשי להקרנה בכיתה, מאתגר עם מדידות וחישובים, וקליל לרמה הרגילה של כיתה ז'. יש גם מעקב מורה שמגן על הפרטיות: המורה מתחבר רק עם חשבון גוגל (בלי סיסמה שעלולה לדלוף), ומוצגים רק שמות פרטיים של תלמידים. זה לא 100% הגנה ולכן אין שם מבחנים, אלא שיקוף של ביצוע, מה שהתלמיד עשה.
הוספתי גם שכבת בדיקה מסומנת בצהוב, כי כל הזמן יש הערות קטנות על סרטונים: מילה לתקן, קטע שמונפש לא טוב, סבתא שמוצגת בצורה שלילית. אני לא תמיד מחזיקה את זה בראש, והשכבה מסמנת לי מה צריך בדיקה.
סירקוני: מ"סרוק אותי"
שנים השתמשתי בפליקרס. אני מלמדת בבתי ספר דתיים שבהם אסור להביא טלפון חכם, ולא תמיד אפשר להביא מחשבים לשיעור קצר. פליקרס פתר לי את זה: כרטיס ברקוד מודפס לכל תלמיד, בארבעה צדדים. השאלה והתשובות מוקרנות על הלוח, התלמיד מסובב את הכרטיס לפי התשובה שלו, ואני סורקת את כל הכיתה בבת אחת בטלפון. על המסך רואים מי כבר נסרק, ובסוף מוצגת התפלגות התשובות. ואז מדליקים את התשובה הנכונה, והרוב צוהלים. זה לא מרגיש כמו בוחן, זה מרגיש כמו משחק. תלמידים עם קשיי התארגנות ארגנו לי את המחברת ראשונים, כדי לא לפספס.
ביקשתי מטאב לבנות פתרון כזה מאפס, ובדקתי השבוע בכיתה אמיתית, עם כל התנאים: תאורה, ילדים שמסתירים, הכל. זה עבד כמו פליקרס, ואפילו יותר טוב. היו קצת באגים בסנכרון בין המקרן, המחשב והטלפון, והיה טיפה לייטנסי, אז חזרנו לטאב ובנינו flow נכון: איך מורה נכנס, איך משייכים לכיתה, איך עושים תור לכל כיתה כך שאפשר לדעת מראש איזה סט ייפתח בפעם הבאה. בנינו גם תצוגת הישגים. בכיתה אני רואה את ההתפלגות, למשל שלושה ילדים ענו א' ו-17 ענו ב', ואפשר לדון בשאלה כשהיא טרייה, והכישלון שקוף כי לא יודעים מי טעה. אחר כך, בבית, אני כמורה כן רואה מי צריך עזרה ומי לא הצביע.
הכנתי את זה מלכתחילה להפצה: כל מורה יכול להוסיף סטים משלו, גם בוטים יכולים להוסיף סטים כדי לכסות עוד תחומי דעת. מי שהכיר את פליקרס שאל: "ומה אם יש לי כיתה גדולה? שכבה? בית ספר שלם?". אז הוספנו ברקודים גדולים יותר, הדפסות, ואפשרות לסרוק עם כמה מורים במקביל אל אותו לוח, כדי שאפשר יהיה לכסות עד 400 תלמידים במפגש בית ספרי. את זה עוד לא בדקנו, אבל אם זה יעבוד, זה יהיה מהמם. יצרתי גם אב-טיפוס של משחק מסלול: במקום רק א', ב', ג', ד', הכיתה מצביעה בכרטיסים כדי לעזור לאורי להחליט איך להתייחס לילד החדש, הרוב קובע והמשחק מתקדם, ובדרך יש נקודות לדיון חברתי. את זה עוד לא ניסיתי בכיתה.
התגובות
המורים התלהבו. מורה צילמה את המקרן בכיתה שלה מקרין אחד הסיפורים. הסרטונים הם הדבר הראשון שמורים תופסים, כי זה קל וקלאסי, במקרן, בלי הדפסות וסיכונים. מורה אחרת סיפרה שהיא עצרה את הסרטון ושאלה את התלמידות מה הן חושבות שיקרה. ואני בטוחה שהן התחברו לדמויות. מאיה, אחיה וטליל ממש חמודים. אני בעצמי התרגשתי מזה שתוך שבוע וקצת אפשר להגיע לכיסוי חומרים כזה, ולדעתי טוב יותר ממה שמחכה למורים בספקי התוכן הקלאסיים מבחינת האינטראקטיביות וחוויית הלמידה. עכשיו אנחנו כבר עובדים על כיתה ח': יש דמויות והתחלה – סטי שאלות וכמה תסריטים.
מה למדתי
כשמבינים את הגבולות, אפשר לעבוד בצורה בטוחה ולהגיע לתוצרים שלפני חודש לא האמנתי שיהיו אפשריים. ויש עוד משהו, שחשוב לי לא פחות: הרבה ממה שקורה בתקופה הזאת הוא למידה מדוגמאות. גלובוסים שהדביקו גלובוסים, עיר אנרגיה של נטלי שהצמיחה את סדר גודל. אני אוהבת שאנשים משתפים ומפרגנים ומתלהבים אחד מהשני, בקבוצות מורים ובקבוצות מפתחים, ובהפסקה בחדר מורים. זה פותח המון יצירתיות וחיבורים חדשים. לצד סביבות תוכן עשירות, יש כאן גם פתרון טכנולוגי חדש שהוא שיתופי, ועקרונות שאני מאמינה בהם, ופעם נשמעו כמו "טוב, בסדר, אבל את משוגעת", יכולים לקרות.
