מה הערך המוסף של הטכנולוגיה בכיתה? השאלה הזו מטרידה. ברור שצריך להכניס את הטכנולוגיה לכיתה – היא הרי בשימוש בכל מקום סביבנו. היא מאפשרת להמחיש מושגים נלמדים באופן ויזואלי וצבעוני; לתרגל במשחקים את החומר; להתאים למידה ספציפית ללומד מבחינת רמה, קצב וסגנון למידה; להרחיב למידה אל מחוץ לשעות הפורמליות; לתעד באופן מדויק את ההתקדמות של כל לומד; לשפר תקשורת בין הלומד למורה, להורים ולהנהלה.
אפשר להוסיף כאן גם את ייעול העבודה האישית של המורה בהכנת השיעור, חשיפה למשאבי ידע גלובליים, צמצום בירוקרטיה…
כל זה טוב ויפה בתיאוריה, אך בפרקטיקה יש קשיים רבים. החל ממכשירי הקצה בכיתות (לעיתים תקולים ולעיתים פשוט אינם), יציבות האינטרנט ורתיעת טכנולוגיה ושפה, ועד לתוכן לא איכותי ולא מותאם מספיק, ומערכות לא נוחות – לניהול כיתה, לניהול למידה והערכה. מורים מעטים יוכלו לאשר שהטכנולוגיה אכן מקיימת את ההבטחות הגדולות שלה בכיתה האמיתית. לעיתים קרובות הם מתארים חוויה של השחתת זמן לימוד בגלל תקלות טכניות, המתנה ש”זה ייטען”, תוכן שטותי כדי לבדר את התלמידים… גם בזמן ההכנה של המורה- חיפוש תוכן מתוקשב שלא תמיד עולה יפה, וקושי במציאת זמן ללמוד כלים חדשים.
הכנסת טכנולוגיה לכיתה היא מהלך עצום. מהלך שדורש חשיבה רבה, בחינה וגיור של מודלים מחו”ל, עידוד עובדי ההוראה כפרטים ובית הספר כמכלול להשקיע בכך. משאבים רבים נצרכים להקמת מערך ציוד הקצה, חיבורו ותחזוקו. צריך לאפיין מערכות LMS, ניהול כיתה, תקשורת וספקי תוכן כך שיהיו פשוטים וקלים לתפעול ויתממשקו זה לזה. צריך פלטפורמה למורים, בה יוכלו לשתף תכנים שיצרו או אצרו, לדרג ולהגיב זה לזה – הכל כדי להקל על כל מורה להכין שיעור מיטבי. נעיר- לא נכון לספק שיעורים מוכנים, זה לא עובד ככה. כל מורה מרכיב את היחידות שלו לפי אופיו וצרכי הכיתה. החומר הגולמי צריך להיות נגיש ונוח מאוד מאוד לאיתור. האידיאל הוא שהמערכת תלמד את העדפות המורה, והתוכן הכי רלוונטי ‘יקפוץ’ אל המורה, לבחירתו, וייחסכו חיפושים מתסכלים.
